ספר גימטריות הזוהר

הקדמה לספר

גימטריות הזוהר

אמרו חז"ל הקדושים במסכת אבות: [פ"ג י"ח] "רבי אלעזר חסמא אומר קינין ופתחי נדה, הן הן גופי הלכות, תקופות וגימטריות פרפראות לחכמה".

ופירש רש"י ז"ל: "פרפראות לחכמה היינו מִיָּדִי דְגָרִיר לִבָּא, שמביאין לפני הסעודה שום דבר, וממשיכין לבו של אדם לאכילה, כן העוסק לדרוש תיבות שבתורה בגימטריא הן הן מממשיכין אותו לחכמה, שיש בהן חכמה גדולה".

ובפירושו על התורה [בראשית ל"ב ה'] על דברי יעקב אבינו: "עם לבן גרתי" [בראשית, לב, ה] אומר רש"י: "גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי", ופירוש זה מיוחס לרבי משה הדרשן.

ובגמרא מגילה [י"ג ע"ב] על דברי אחשוורוש להמן במגילת אסתר: "הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך", מפרשים התוספות: "גימטריא דהכסף עולה הע'ץ, רמז לו שיתלה עליו" [כלומר הכסף – 165 – העץ].

וגאון עוזינו החיד"א ז"ל בחיבורי קדשו, הִרְבָּה בפרפראות לחכמה ולעשות ציצים ופרחים בגימטריות לתורה, כמבואר בכל חיבורי קדשו זיע"א, ופעמים הרבה כתב בענין הגימטריא, וְנִרְאֶה להביא מדבריו הקדושים בספרו שם הגדולים (חלק ספרים – קונטרס אחרון מערכת ג' אות ב'), וזה לשונו: "גימטריאות" הראשונים נוחי נפש היה רצונם בגימטריאות, וזימנין דמשכחת בתלמוד ובמדרשים כמה גימטריאות. ועוד שם (קונטרס אחרון מערכת ר' אות א'): "רמזים וגימטריאות", ראיתי לרבינו בעל הרוקח בכתב יד ולרבינו אפרים בכתב יד שמרבים לעשות רמזים וגימטריאות, וכמעט רוב דרשות רז"ל רומזים מגימטריא של הפסוקים. ומעין דוגמא בפרפראות רבינו יעקב בעל הטורים, ובספר פענח רזא. והרב המקובל עיר וקדיש מהר"ש אלקבץ הלוי ז"ל, בספר הנחמד מנות הלוי מביא, משם רבינו אלעזר מגרמיזא בעל הָרֶקַח בספר שערי בינה, הִרְבָּה גימטראות על דרך זה, ונותן לו את השבח כי משתדל לרמוז דרשות רז"ל בפסוק. ועוד כתב בספרו דבש לפי (מערכת ג' אות כ"ז), וזה לשונו: גימטריאות עולה כמספר "כי לא דבר רק הוא מכם" – ספר ישן בשם רבינו יהודה החסיד ז"ל, (וכן נמצא בספר פענח רזא).

והגאון רבי חיים יאיר בַּכְּרַךְ ז"ל כתב, בספרו המופלא שו"ת חות יאיר (ס"ס ר"י), וזה לשונו: "מצאתי בספר כנפי יונה שאם אפשר להעלות פסוק מכתבי קודש לרמוז ראשי תיבות וסופי תיבות וגימטריות לשמות הקדושים ועניני עליונים מה טוב ומה נעים.

והמובחרים שבגימטריות הם אותן המכוונים בלי דוחק וצורך חשבון מספר קטן, ועם הכולל והמלה, או עם האותיות, שבזה נדחק הרב בעל הטורים, ובכמה מקומות בכ"י [-בעל כנפי יונה], או שנצרך לצרף שני מיני רמזים ראשי תיבות או סופי תיבות עולה בגימטריא, ובכהאי גוונא חילוף אותיות ראשי תיבות וסופי תיבות עם הגימטריא או דברים רחוקים מאלה, ובכולם לבלות הזמן בהם אסור, כי ודאי אחר החיפוש יראה וימצא אלפים ורבבות, והיא מלאכה ואינה חכמה.

רק אשר נתן ה' בלבבו והוא מוטעם ונכון בלי דוחק, אל ישלך אחר גֵּווֹ, רק יכתבנו לזכרון, ויהיה בעיניו כמוצא שלל רב, כי הוא סימן טוב לנשמתו חלק אלוה ממעל, שיש לו יניקה וּמְבוֹא במקום גבוה, וקדוש יאמר לו".

הגאון רבי חיים פאלאג"י ז"ל בספרו נפש חיים (מערכת ג' אות מ"ט הביא דבריו, עיין שם), ועיין גם לבנו רבי יצחק פאלאג"י ז"ל בספרו נפש היפה (מערכת ג' אות י').

ובהקדמת ספר "דרך הקודש" להגאון הרב הגדול החסיד המקובל רבי מנחם מנדל משקלוב זצ"ל, העד העיד על רבו איש האלקים ולו דומיה תהילה, רבינו הגדול הגר"א מווילנא זצוק"ל: שהעמיד את ספריו על חכמה זו דגימטריאות ע"ש, והובא במבוא לכתבי הגרמ"מ משקלוב ח"א [דף ט"ז], ועיין שם עוד בארוכה בזה, והבן.

ואיש האלקים רמ"ק ז"ל זי"ע בספרו פרדס רמונים (שער ל' פרק א') כתב: "ידיעת סודות תורתינו הקדושה הוא על ידי הצירופים, והגימטריאות, והתמורות, וראשי תיבות, וסופי תיבות, ותוכי תיבות, וראשי פסוקים, וסופי פסוקים, ודילוג אותיות, וצירוף אותיות. ועניינים אלו נשגבים ונעלמים, וסודם נשגב, ואין בנו כח להשיגם לרוב העלמם, כי יתחלפו על פי דרכים אלו, לאין סוף ולאין תכלית, ועל זה נאמר ארוכה מארץ מדה וגו', ועינינים אלו אנחנו מקוים שיתגלו אחר התחיה, אחר הָעִכּוּל הַחֹמֶר הֶעָכוּר, וְאַחַר שֶׁיְּצֹרַף הַגּוּף הַנִּגּוֹף, וַיִּשָּׁאֶר הַצּוּרָה כְּחָפֵץ יוֹצְרָה" עכ"ל, ועיין שם שהאריך למאוד מאוד בעניני הגימטריא וכלליה.

והגאון יעב"ץ ז"ל בספרו עץ אבות על מסכת אבות שם (ספ"ג דל"ג ע"ב) כתב: "כללו של דבר גימטריא וגזירה שוה דינן שוה, שאין אדם דן אותן מעצמו על מנת לחדש דברים אשר לא שערום אבותינו הקדמונים בעלי הקבלה האמיתית, רק אם לקיים דברי חז"ל וּמָסֹרֶת רבותינו זה מותר, ויש כאן שכר הרבה ליטול, ובזה האופן ראוי לחפש אחר גימטריאות לסמוך עליה דברים ישרים הנאמרים באמת, כזה ראה וקדש, מצוה להביא מן החדש, וכל המרבה הרי זה משובח, כֶּסֶף מְחִירָהּ לֹא יִשְׁקֹל", עיין בכל דבריו שם, (הובא בספר שמנה לחמו נדפס מחדש על ידי הרה"ג מנחם וויין שליט"א).

וכיוצא בזה היה עושה הרב הגדול מאריה דארעא דישראל הרב המג"ן רבי משה גלאנטי השני רבה של ירושלים ת"ו, לרמוז דרשות רז"ל בגימטריא של הפסוק. ונדפס להרב ז"ל קונטרס בזה בסוף ספר קרבן חגיגה, אשר בְּלִי בְּלוֹיֵ זְמַן וְטֹרַח כמעט היה שורה עליו רוח חכמה לכוון דרשות רז"ל בגימטריא של הפסוק, כמו שהעיד עליו נכדו הרב המגי"ח שם. והביא בספר כנפי יונה שאם יעלה רמז בפסוק בראשי תיבות וסופי תיבות וגימטריא בכיון למספר שמות הקודש, ועניינים עליונים מה טוב ומה נעים" ע"ש. (ועיין עוד בשם הגדולים חלק הספרים – מערכת צ' אות ט"ז, וכן במערכת ר' אות כ"ד).

וכעת קיבלתי מהגאון הצדיק המקובל רבי יקתואל פיש שליט"א

וּבְעִנְיַן אוֹתִיּוֹת רָז הַנִּמְצָאוֹת בְּרֶמֶז בְּתֵבַת רֶמֶז, יֵשׁ יְסוֹד נוֹרָא שֶׁלִּמֵּד הַ'חֲתַם סוֹפֵר', מַה שֶּׁמּוּבָא בַּזֹּהַר שֶׁהַפְּשָׁט הוּא בְּחִינַת קְלִפָּה בְּיַחַס לַסּוֹד שֶׁהוּא הַפְּרִי שֶׁבִּפְנִים, גַּם תּוֹרַת הָרֶמֶז שֶׁמְּקַשֶּׁרֶת לַסּוֹד עִם הַגִּימַטְרִיָּאוֹת וְהַתְּמוּרוֹת וְהַחִלּוּפִים, שַׁיֶּכֶת לִבְחִינַת הַפְּרִי שֶׁבִּפְנִים. וְנָבִיא אֶת דְּבָרָיו: ('תורת משה' דרוש לח' טבת) "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי" גִּ'נַּ'ת' ר"ת גִּ'מַטְרִיָּה נ'וֹטָרִיקוֹן תְּ'מוּרָה וְכוּ', וְעַל כֵּן יֵשׁ בָּאֱגוֹז ד' קְלִפּוֹת, הָעֶלְיוֹנָה רָע וָמַר, וְאֵינֶנּוּ רָאוּי אֶלָּא לִצְבִיעָה, וְהִיא הַקְּלִפָּה חָכְמַת יְוָנִית רָע וָמַר וְאֵינוֹ אֶלָּא צָבוּעַ, קְלִפָּה שְׁנִיָּה הַמְשַׁמֶּרֶת הַפְּרִי הִיא פֵּרוּשׁ הַפָּשׁוּט שֶׁאֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִידֵי פְּשׁוּטוֹ, וְהוּא מְשַׁמֵּר תּוֹכוֹ וְעַל יָדוֹ מְטַלְטְלִים הַפְּרִי, וְהַקְּלִפָּה הַדַּקָּה הַנֶּאֱכֶלֶת עִם הַפְּרִי, הִיא כָּל דְּרָשַׁת חֲזַ"ל לְהוֹצִיא מֵהֶם עִקָּרֵי הַמִּצְוֹת, דִּינִים חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט, וְעִקַּר הַמַּאֲכָל הוּא מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה וְסוֹדוֹת הַמִּצְוֹת, וְהַיְינוּ גִּנַּת "אֱגוֹז".
מִדִּבְרֵי הַ'חֲתַם סוֹפֵר' יוֹצֵא יְסוֹד גָּדוֹל מְאֹד בְּגִדְרֵי פַּרְדֵּ"ס הַתּוֹרָה. שֶׁכָּל לִמּוּד בֵּין בַּפְּשָׁט וּבֵין בָּרֶמֶז וּבֵין בַּדְּרוּשׁ, אִם לוֹמְדִים אוֹתוֹ כְּחִבּוּר לַסּוֹד, הַיְינוּ מְחַפְּשִׂים אֶת הַסּוֹד שֶׁמִּסְתַּתֵּר בַּפְּשָׁט וּבָרֶמֶז וּבַדְּרוּשׁ, זֶה נֶחְשָׁב שֶׁלּוֹמְדִים אֶת הַפְּרִי הַפְּנִימִי שֶׁל הַתּוֹרָה, וְאִם לוֹמְדִים אוֹתוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ בְּלִי לְחַבֵּר לַסּוֹד, זֶה נֶחְשָׁב שֶׁמִּתְעַסְּקִים עִם קְלִפַּת הַתּוֹרָה. אָמְנָם הָרֶמֶז מִתְאַחֵד עִם הַסּוֹד בְּיִחוּד נִפְלָא כְּדִלְעֵיל עוֹד יוֹתֵר מֵהַדְּרוּשׁ, לָכֵן לִמּוּד הָרֶמֶז בְּהֶכְרָח הוּא פְּרִי כִּי הַסּוֹד גָּלוּי בְּתוֹכוֹ, הַיְינוּ בְּלִי הַסּוֹד לֹא שַׁיָךְ לְהַגִּיעַ לְרֶמֶז אֲמִתִּי, וּבְהֶכְרָח הָרֶמֶז יִהְיֶה בַּפְּרִי, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּדְּרוּשׁ וּבַפְּשָׁט שֶׁאֶפְשָׁר לְלָמְדָם בִּפְנֵי עַצְמָם כְּפִי שֶׁמּוֹפִיעִים בַּשַּׁ"ס.

מָצִינוּ בַּזֹּהַר (שמות טו:) אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, מַה זֶּה שֶׁכָּתוּב "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי", אָמַר לוֹ בֹּא רְאֵה, אוֹתוֹ גַּן יוֹצֵא מֵעֵדֶן, וְזוֹהִי הַשְּׁכִינָה. אֱגוֹז זוֹ מֶרְכָּבָה עֶלְיוֹנָה קְדוֹשָׁה שֶׁל אוֹתָם אַרְבָּעָה רָאשִׁים שֶׁמְּאִירִים שֶׁנִּפְרָדִים מִן הַגָּן, כְּמוֹ הָאֱגוֹז הַזֶּה שֶׁאוֹתָם אַרְבָּעָה רָאשִׁים קְדוֹשִׁים לִפְנִים. וּמַה שֶּׁאָמַר יָרַדְתִּי, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ, יָרַד פְּלוֹנִי לַמֶּרְכָּבָה. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם כָּךְ, הָיָה לוֹ לוֹמַר לָאֱגוֹז יָרַדְתִּי, מַה זֶּה "אֶל גִּנַת אֱגוֹז יָרַדְתִּי", אָמַר לוֹ, מִשּׁוּם שֶׁזֶּהוּ שִׁבְחוֹ שֶׁל הָאֱגוֹז. מָה אֱגוֹז נִסְתָּר וְטָמִיר מִכָּל צְדָדָיו כָּךְ הַמֶּרְכָּבָה שֶׁיּוֹצֵאת מֵהַגַּן נִסְתֶּרֶת מִכָּל צְדָדֶיהָ. וּמָה אוֹתָם אַרְבָּעָה רָאשִׁים שֶׁבָּאֱגוֹז מִתְחַבְּרִים בְּצַד זֶה וְנִפְרָדִים בְּצַד זֶה כָּךְ בַּמֶּרְכָּבָה מִתְחַבְּרִים בְּאַחְדּוּת בְּחֶדְוָה וּשְׁלֵמוּת, וְנִפְרָד כָּל אֶחָד לְעֶבְרוֹ עַל מַה שֶּׁהִתְמַנָּה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב "הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה", הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר, וְכֵן כֻּלָּם.

מוּבָא בְּפֵרוּשׁ הַגְּרָ"א עַל הַזֹּהַר (פקודי רנה:) קְלִפָּה יְרֻקָּה פִּישׁוֹן פְּשָׁט, תֹּהוּ, וּבָהּ אֵין צָרִיךְ הַכָּאָה. וְכַד מָטוּ לִקְלִיפָּא תִּנְּיָנָא דְּאִיהִי תַּקִּיפָא רֶמֶז, בֹהוּ, שָׁם "כָּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן", "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ", וְשָׁם הַאי נָחָשׁ אִיהִי קַשְׁיָא לוֹן. רוֹאִים שֶׁעַל תּוֹרַת הָרֶמֶז יֵשׁ נָחָשׁ חָזָק וְתַקִּיף, וְהִיא שַׁיֶּכֶת לִנְהַר גִיחוֹן שֹׁרֶשׁ הַנָּחָשׁ שֶׁנִּקְרָא גָחוֹן. וְכֵן אוֹתִיּוֹת רֶמֶ"ז סְמוּכוֹת לְאוֹתִיּוֹת נָחָ"שׁ שֶׁהוּא בְּגִימַטְרִיָּא מָשִׁיחַ.

עד כאן קיבלתי מהרב פיש שליט"א

ולאור כל דברי חז"ל הקדושים וגדולי ישראל לדורותיהם ראינו לנכון להגיש לפני לומדי הזוהר ישראל הקדושים, מעט מזעיר ממה שהתגלה לנו בסייעתא דשמיא רמזים נפלאים ועצומים לרמז על כוחו הרב של רבי שמעון בר יוחאי זיע"א ותורתו – וכמו בת קול יוצאת מן השמים ומכרזת: הזהרו ברשב"י ובתורתו – וכל לומדי הזוהר הקדוש מתקשרים לנשמתו[א] בלי ספק ונשענים על כוחו הרב, ומכח לומדי ומפיצי הזוה"ק נבראים מלאכים לאלפים ולרבבות המלמדים סנגוריה על עם ישראל, ושכינתא עילאה חופפת על הבנים.

וכל ישראל חברים מקשיבים – אשר כבר אמרו בזוה"ק כאשר יהיה "כנישתא חדא" תיכף ובא "לציון גואל".

לכן יתלהבו הלבבות וישמחו החברים ביודעם שתורתם ומעשיהם עושים פירות – ובזכותכם נזכה לרחמי שמים מרובים – "ובספרא דא יפקון מן גלותא ברחמי" במהרה בימינו אמן.

ונברך בברכת התורה ושמחת לומדיה

את כל היהודים הקדושים

החפצים בקרוב הגאולה ברחמים

בקרוב במהרה דידן

נאום: חברי וועד מפעל הזוהר העולמי.

מבוא

ראינו לנחוץ ובנותן טעם להקדים דבר הזוהר הקדוש במעלת לומדי התורה"ק ובגדולת לימוד כל חלקי התורה כולל גימטריות, ורמזים וסודות, שרק בכך נקרא חכם באמת.

[זוהר פרשת בלק דף ר"ב ע"א]

תּוּ פָּתַח וְאָמַר, (דברים כ) כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂה וְגוֹ', כַּמָה טָבִין אִינּוּן אָרְחִין וּשְׁבִילִין דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא בְכָל מִלָּה וּמִלָּה, אִית כַּמָּה עֵיטִין, כַּמָה טָבִין לִבְנֵי נָשָׁא, כַּמָה מַרְגְּלָאן דְּקָא מְנַהֲרָן לְכָל סְטָר, וְלֵית לָךְ מִלָּה בְאוֹרַיְיתָא, דְּלֵית בָּהּ כַּמָה בּוּצִינִין מְנַהֲרָן לְכָל סְטָר. הַאי קְרָא אִיהוּ כְפוּם פְּשָׁטֵיהּ. וְאִית בֵּיהּ כְּפוּם מִדְרָשֵׁיהּ. וְאִית בֵּיהּ חָכְמָתָּא עִלָּאָה, לְאִזְדַּהֲרָא לְמַאן דְּאִצְטְרִיךְ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מָאן דְּאִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא תָדִיר.

[עוֹד פָּתַח וְאָמַר, (דברים כ) כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ וְגוֹ'. כַּמָּה טוֹבִים הֵם דַּרְכֵי וּשְׁבִילֵי הַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי בְּכָל דָּבָר וְדָבָר יֵשׁ כַּמָּה עֵצוֹת, כַּמָּה טוֹבוֹת לִבְנֵי אָדָם, כַּמָּה מַרְגָּלִיּוֹת שֶׁמְּאִירוֹת לְכָל צַד, וְאֵין לְךָ דָּבָר בַּתּוֹרָה שֶׁאֵין בּוֹ כַּמָּה נֵרוֹת מְאִירִים לְכָל צַד. פָּסוּק זֶה הוּא כִּפְשׁוּטוֹ, וְיֵשׁ בּוֹ כְּפִי מִדְרָשׁוֹ, וְיֵשׁ בּוֹ חָכְמָה עֶלְיוֹנָה לְהַזְהִיר לְמִי שֶׁצָּרִיךְ. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה תָּמִיד.]

מָאן דְּאִשְׁתְּדַל בָּהּ, מַה כְתִיב בֵּיהּ, (תהלים א) כִּי אִם בְּתוֹרַת יְיָ חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה, וְהָיָה כְעֵץ. אֲמַאי דָא סָמִיךְ לְדָא. אֶלָּא מָאן דְּאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא יוֹמָם וָלָיְלָה, לָא לִיהֱוֵי כְאָעָא יְבֵישָׁא, אֶלָּא כְעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם. מַה אִילָן אִית בֵּיהּ שָׁרָשִׁין, וְאִית בֵּיהּ קְלִיפִּין, וְאִית בֵּיהּ מוֹחָא, וְאִית בֵּיהּ עַנְפִין, וְאִית בֵּיהּ טַרְפִּין, וְאִית בֵּיהּ פָּרְחִין, וְאִית בֵּיהּ אִיבָּא. שִׁבְעַת זִינִין אִלֵּין, סַלְּקִין לְשִׁבְעָה עָשָׂר, לְשִׁבְעִין. אוֹף מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא אִית בְּהוּ פְשָׁטָא דִקְרָא. דְּרָשָׁא. רֶמֶז, דְּקָא רָמִיז חָכְמָתָּא. גִימַטְרִיָיאוֹת. רָזִין טְמִירִין. רָזִין סְתִימִין אִלֵּין עַל אִלֵּין. פָּסוּל וְכָשֵׁר. טָמֵא וְטָהוֹר. אִיסוּר וְהֶיתֵּר. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, מִתְפַּשְּׁטָאָן עַנְפִין לְכָל סְטָר. וְהָיָה כְעֵץ וַדָּאי, וְאִי לָאו, לָאו אִיהוּ חָכָם בְּחָכְמְתָא.

[מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בָּהּ, מַה כָּתוּב בּוֹ? (תהלים א) כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה, וְהָיָה כְּעֵץ. לָמָּה זֶה סָמוּךְ לָזֶה? אֶלָּא מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה, לֹא יִהְיֶה כְעֵץ יָבֵשׁ, אֶלָּא כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם. מָה אִילָן יֵשׁ בּוֹ שָׁרָשִׁים, וְיֵשׁ בּוֹ קְלִפּוֹת, וְיֵשׁ בּוֹ מֹחַ, וְיֵשׁ בּוֹ עֲנָפִים, וְיֵשׁ בּוֹ עָלִים, וְיֵשׁ בּוֹ פְּרָחִים, וְיֵשׁ בּוֹ פְּרִי – שִׁבְעָה סוּגִים אֵלּוּ עוֹלִים לְשִׁבְעָה עָשָׂר, לְשִׁבְעִים, גַּם דִּבְרֵי תוֹרָה יֵשׁ בָּהֶם פְּשַׁט הַמִּקְרָא, דְּרָשׁ, רֶמֶז שֶׁרוֹמֵז חָכְמָה, גִּימַטְרִיָּאוֹת, סוֹדוֹת טְמִירִים, סוֹדוֹת נִסְתָּרִים אֵלּוּ עַל אֵלּוּ, פָּסוּל וְכָשֵׁר, טָמֵא וְטָהוֹר, אִסּוּר וְהֶתֵּר. מִכָּאן וָהָלְאָה מִתְפַּשְּׁטִים הָעֲנָפִים לְכָל צַד, וְהָיָה כְּעֵץ וַדַּאי. וְאִם לֹא – אֵינוֹ חָכָם בְּחָכְמָה.]

תָּא חָזֵי, כַּמָה חֲבִיבִין אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא קַמֵּי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא, דְּאֲפִילּוּ בְזִמְנָא דְדִינָא תַלְיָא בְּעָלְמָא, וְאִתְיְיהִיב רְשׁוּ לִמְחַבְּלָא לְחַבְּלָא, קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא פָקִיד לֵיהּ עִלָוַויְיהוּ, עַל אִינּוּן דְּקָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא. וְהָכִי אָמַר לֵיהּ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא, כִּי תָצוּר אֶל עִיר, בְּגִין חוֹבֵיהוֹן סַגִּיאִין דְּחָטָּאן לְקַמָּאי, וְאִתְחַיְּיבוּ בְּדִינָא.

[בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבִים אוֹתָם שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁהַדִּין תָּלוּי בָּעוֹלָם וְנִתְּנָה רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית לְהַשְׁחִית, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַוֵּהוּ עֲלֵיהֶם, עַל אוֹתָם הַמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה, וְכָךְ אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כִּי תָצוּר אֶל עִיר, בִּגְלַל הַחֲטָאִים הָרַבִּים שֶׁחָטְאוּ לְפָנַי וְהִתְחַיְּבוּ בְדִין].

יָמִים רַבִּים, מָאי רַבִּים. (תְּלָתָא יוֹמָא, דָּא בָתַר דָּא, אִקְרֵי יָמִים רַבִּים, אוֹף הָכָא כִי תָצוּר אֶל עִיר, יָמִים רַבִּים) תְּלָתָא יוֹמִין, דָּא בָתַר דָּא, דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא דֶבֶר בְּמָתָא. מְנָלָן דְּיָמִים רַבִּים תְּלָתָא יוֹמִין אִינּוּן, דִּכְתִּיב, (ויקרא טו) וְאִשָּׁה כִי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים. וְכִי יָמִים רַבִּים אִינּוּן. אֶלָּא תְלָתָא יוֹמִין דָּא בָתַר דָּא, אִקְרֵי יָמִים רַבִּים. אוֹף הָכִי כִי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים, תְּלָתָא יוֹמִין דָּא בָתַר דָּא, דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא דֶבֶר בְּמָתָא. תָּא וְאַפְקִיד לָךְ עַל (כָּל) בְּנֵי בֵיתִי. לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ, דָּא תַלְמִיד חָכָם דְּדָא אִיהוּ בְמָתָא, דְּאִיהוּ אִילָנָא דְּחַיֵּי, אִילָנָא דְיָהִיב אִיבִין.

[יָמִים רַבִּים, מַה זֶּה רַבִּים? (שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה נִקְרְאוּ יָמִים רַבִּים. אַף כָּאן כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים) שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה שֶׁנּוֹדָע דֶּבֶר בָּעִיר. מִנַּיִן לָנוּ שֶׁיָּמִים רַבִּים הֵם שְׁלֹשָׁה? שֶׁכָּתוּב (ויקרא טו) וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים. וְכִי יָמִים רַבִּים הֵם? אֶלָּא שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה נִקְרָאִים יָמִים רַבִּים. גַּם כָּךְ, כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים – שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה שֶׁנּוֹדָע דֶּבֶר בָּעִיר. בֹּא וַאֲצַוְּךָ עַל (כָּל) בְּנֵי בֵיתִי: לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ – זֶה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁהוּא בָּעִיר, שֶׁהוּא עֵץ הַחַיִּים, אִילָן שֶׁנּוֹתֵן פֵּרוֹת].

דָּבָר אַחֵר אֶת עֵצָהּ, הַהוּא דְיָהִיב עֵיטָא לְמָתָא, לְאִשְׁתְּזָבָא מִן דִּינָא, וְאוֹלִיף לוֹן אָרְחָא דְיָהֲכוּן בָּהּ, וְעַל דָּא לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדּוֹחַ עָלָיו גַרְזֶן, לְנַדְחָא עָלֵיהּ דִּינָא, וְלָא לְאוֹשָטָא עָלֵיהּ חַרְבָּא מְלָהֲטָא, חַרְבָּא מְשָׁנָּנָא, הַהִיא דְקָטְלָא לִשְׁאַר אִינְשֵׁי דְעָלְמָא. כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל. וְכִי הַהוּא מְחַבְּלָא אָכִיל מִנֵּיהּ, לָא. אֶלָּא כִי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, הַהִיא טִנְרָא תַקִּיפָא, הַהִיא דְכָל רוּחִין תַּקִּיפִין וְקַדִּישִׁין נָפְקִין מִנָּהּ, דְּלֵית הֲנָאָה וְתִיאוּבְתָּא לְרוּחַ קֻדְשָׁא בְהַאי עָלְמָא, אֶלָּא אוֹרַיְיתָא דְהַהוּא זַכָּאָה, כַּבְיָכוֹל אִיהוּ מְפַרְנֵס לָהּ, וְיָהֵיב לָהּ מְזוֹנָא בְהַאי עָלְמָא, יַתִּיר מִכָּל קָרְבְּנִין דְּעָלְמָא.

[דָּבָר אַחֵר אֶת עֵצָהּ – אוֹתוֹ שֶׁנּוֹתֵן עֵצָה לָעִיר לְהִנָּצֵל מִן הַדִּין וּמְלַמֵּד אוֹתָם דֶּרֶךְ שֶׁיֵּלְכוּ בָהּ, וְעַל זֶה לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן. לִנְדֹּחַ עָלָיו דִּין, וְלֹא לְהוֹשִׁיט עָלָיו חֶרֶב לוֹהֶטֶת, חֶרֶב שְׁנוּנָה, אוֹתָהּ שֶׁהוֹרֶגֶת שְׁאָר אַנְשֵׁי הָעוֹלָם. כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל. וְכִי אוֹתוֹ מְחַבֵּל אוֹכֵל מִמֶּנּוּ? לֹא. אֶלָּא כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, אוֹתוֹ סֶלַע קָשָׁה, אוֹתָהּ שֶׁכָּל רוּחוֹת חֲזָקוֹת וּקְדוֹשׁוֹת יוֹצְאוֹת מִמֶּנָּה, שֶׁאֵין הֲנָאָה וְתַאֲוָה לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא תּוֹרָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק. כִּבְיָכוֹל הוּא מְפַרְנֵס אוֹתָהּ וְנוֹתֵן לָהּ מָזוֹן בָּעוֹלָם הַזֶּה יוֹתֵר מִכָּל קָרְבְּנוֹת הָעוֹלָם].

 

 

[א]) כתב בספר פלא יועץ (ערך דובב) וזה לשונו: פירשו רבותינו ז"ל שכל תלמיד חכם שאומרים דבר תורה משמו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר ויש לו הנאה ונחת רוח כשותה יין קונדיטון, כמו שכתוב בירושלמי מסכת שקלים,… כתוב בספרים שפעם אחת היה שמד ונגלה מוהר"מ אלשיך ז"ל בהקיץ, והציל לאחד מתוך ההפיכה, מפני סיבה שהיה לומד ספרו בתמידות, עכ"ל.

• אמרו חז"ל ביבמות (צו ע"ב – צז ע"א): …אזל ר' אלעזר אמר לשמעתא בי מדרשא, ולא אמרה משמיה דר' יוחנן. שמע רבי יוחנן איקפד. … ורבי יוחנן מאי טעמא קפיד כולי האי? דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב "אגורה באהלך עולמים"? וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים? אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה – שפתותיו דובבות בקבר. אמר ר' יצחק בן זעירא ואיתימא שמעון נזירא: מאי קראה? "וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים". ככומר של ענבים. מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה שפתותיהם דובבות בקבר. ופירוש על זה בספר יערות דבש, (חלק שני – דרוש ז): … היינו להבין, מכל מקום איך דר בב' עולמות, אבל כשאומרים דבר שמועה מפיו, אז נשמת צדיק מתלבשת שם בלומדים, עומדת שם, וכך שפיר אמרינן דר בב' עולמות, בעולם הנצחי ובזה העולם, גם נתלבשת בגוף בקבר בהבלא דגרמי, כך אמרו שפתותיו דובבות בקבר, שנתלבש בגוף בקבר עכ"ל, (ועיין עוד ביערות דבש, חלק ראשון – דרוש טז). [ראה בליקוטים מכתבי הרמח"ל זצ"ל [רבי משה חיים לוצאטו] בענין כותל המערבי, סוד לוז: באדם נשאר עצם אחד בקבר הנקרא לוז, ועליו יבנה הגוף לתחית המתים. ויש שם גם חלק מן הנפש והיא נק' הבלא דגרמי. כן הוא בבית המקדש, נשאר הכותל המערבי, וה"ס זה לוז שעליו יבנה הבנין לע"ל, ואותה הקדושה השורה עליו נק' הבלא דגרמי].

ובספר תורה וחיים להרי"ח הטוב זי"ע (מערכת חת), כתב: אם אומרים חידושים של תלמיד חכם שכבר בעולם העליון, הרי הוא בא מעולם העליון לאותו מקום כמבואר בזוהר הקדוש (חלק ג' פרשת פנחס דף ר"כ ע"א), וז"ל: שמעו חד קלא דהוה אמר, פנון אתר פנון אתר לרבי פנחס בן יאיר, דאיהו גבייכו, דתנינן דכל אתר דצדיקא אתחדש ביה מלי דאורייתא, כד איהו בההוא עלמא, פקיד לההוא אתר ואתי ליה לגביה, וכל שכן כד שראן בגוויה צדיקייא אחרנין, לחדתא בההוא אתר דאמרין מלי דאורייתא, כגוונא דא דהוה אתי רבי פנחס בן יאיר למפקד לאתריה, ואשכח אלין צדיקייא מחדתין מלין דאורייתא, ואתחדש כמלקדמין ההוא מלה דרבי פנחס בן יאיר קמיה.

תרגום הזוהר: שמעו קול אחד שהיה אומר פנו מקום לבי פנחס בן יאיר, שהוא בא אצלינו, שלמדנו, דבכל מקום שהצדיק חידש בו דברי תורה, כשהוא בעולם ההוא [העליון] פוקד לאותו מקום [בעולם הזה] ובא אליו, וכל שכן ששורין בו צדיקים אחרים לקדש אותו מקום, ולומדים שם תורה, כעין זה הנה בא רבי פנחס בן יאיר לפקוד מקומו, ומצא אלו הצדיקים מחדשין דברי תורה ונתחדש אותו דבר תורה שאמר מלפנים, רבי פנחס בן יאיר, עתה מתחדש לפניו כאן.

א) על ידי הפצת ספריו זוכה לישב במחיצתו בעולם הבא: המדפיס ספרים מממונו להוציא לאור תורה זוכה ויושב במחיצת התלמידי חכמים מחברי הספרים, שהרי על ידו יצא החיבור לעולם, ותרבה הדעת בכל עת, ואילו היה גנוז למקצועות המשכן בירכתיים, לא היו לומדים בו. – ב. והנה אמרו חז"ל במסכת יבמות (דף צ"ו ע"ב) שפתותיו דובבות וכו' כדאיתא שם, ולפי זה הגורם שיהיה החכם חי אחרי מותו, גם הוא זוכה ויושב במחיצתו, שהרי הוא גרם להחיותו, ואין ספק כשהוא בא לעולם הבא, החכם בעצמו עם סיעת מרחמוהי יוצאין לקראתו לקבל פניו. (הגאון מהרח"א איסטרולסה בספרו בן אברהם פרשת וישלח דף כ"ג ע"ב).

ב) הספר של הצדיק הוא נשמת הצדיק: בחלום וכו' עיין שם, ונא לעיין בהסכמת הגה"צ מהרי"ח זוננפלד זכותו יגן עלינו אמן, לספר "צדקה ומשפט", אודות הוצאה לאור. (ראה עוד מהר"ח פלאגי זצ"ל בספרו "תורה וחיים", מ"ע ס' אות ריז). גם האדמו"ר מסאדיגורא זכותו יגן עלינו אמן, מביא שהציון להצדיק הוא בשביל הגוף והנפש, והספר של הצדיק הוא לנשמת הצדיק.